פסק-דין בתיק ת"צ 9404-08

1.            פסק דין זה, שעניינו אי ביצוע הפרשות לפנסיה של הנתבעת לעובדיה, ניתן בהמשך לאישור התובענה שבפנינו כייצוגית (על ידי בית הדין הארצי) ובעקבות הליך הוכחות שהתקיים בפני מותב זה.

נציין כבר בפתח דברינו כי הנתבעת בסיכומיה הודתה בחובתה לפצות את עובדיה חברי הקבוצה בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה ברכיב התגמולים. היא אף הדגישה, וטוב שכך, שהיא "מעוניינת להשלים באופן יעיל ומהיר את הליך העברת הפיצוי לכלל חברי הקבוצה" (סעיף 20 לסיכומיה). עם זאת, נותרו בין הצדדים מספר מחלוקות בהן אנו נדרשים להכריע. בין היתר, אין הסכמה בשאלת מספר העובדים החברים בקבוצה כפי שזו הוגדרה בפסק דינו של בית הדין הארצי, אין הסכמה בדבר גובה הפיצוי המדויק לו יהיה זכאי כל אחד מהם, והצדדים אף חלוקים בדבר האופן שבו יידרש כל אחד מחברי הקבוצה להוכיח את זכאותו לפיצוי הכספי, אם בכלל.

רקע עובדתי וסקירת ההליכים

רקע כללי

2.            הנתבעת הינה חברה פרטית למתן שירותי שמירה ואבטחה. התובע עבד בחברה כמאבטח, החל מיום 6.1.06 ועד למרץ או אפריל 2007 (המועד המדויק לסיום עבודתו כמו גם נסיבות סיום עבודתו שנויים במחלוקת בין הצדדים).

3.            ביום 21.8.08 הגיש התובע תביעה נגד החברה, לתשלום זכויות שונות המגיעות לו, לטענתו, מכוח יחסי העבודה שהתקיימו בין הצדדים. בין היתר, תבע פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, דמי הבראה, פדיון חופשה, תוספת ותק, דמי חגים, אש"ל, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה ועוד.

בד בבד עם תביעתו הגיש התובע בקשה לאישורה כייצוגית, דהיינו הוא ביקש לנהלה גם בשם כל העובדים שהועסקו על ידי החברה במהלך שבע השנים שקדמו להגשת בקשתו. זאת, ביחס לחמש מעילות התביעה.

4.            ביום 5.8.10 דחה בית דין זה (מותב בראשות כב' השופטת ורדה סאמט) את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית. התובע ערער על החלטה זו בפני בית הדין הארצי. במהלך הדיון בערעור צמצם התובע את בקשתו לאישור התובענה כייצוגית כך שתכלול שתי עילות בלבד - פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה ברכיב התגמולים, וכן פיצוי בגין תשלום שכר עבודה באיחור.

פסק דינו של בית הדין הארצי

5.            ביום 12.1.12 ניתן על ידי בית הדין הארצי פסק דין שנכתב על ידי כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, שבו התקבל הערעור באופן חלקי. הבקשה לאישור התובענה כייצוגית התקבלה בהתייחס לעילת אי ביצוע הפרשות לפנסיה ברכיב התגמולים. לעומת זאת, נדחתה הבקשה לאישור בהתייחס לעילה של פיצוי בגין תשלום השכר באיחור. מכאן ואילך נתאר, לשם הקיצור, אך ורק את הקביעות שבפסק הדין בקשר לעילת אי ביצוע הפרשות לפנסיה ברכיב התגמולים, שכאמור, היא היחידה שאושרה כייצוגית.

6.            בפסק דינו של בית הדין הארצי נקבע, תחילה, כי התביעה כלולה בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. המחלוקת שבין הצדדים בהקשר זה נגעה לשאלת תחולת הסייג הקבוע בסעיף 10(1) לתוספת, לפיו אין לאשר תובענה כייצוגית במקרה שבו מדובר בעובד שחל עליו הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי עבודתו, והמעביד של אותו עובד או ארגון מעבידים שהוא חבר בו הינו צד להסכם הקיבוצי. בקשר לסייג זה נקבע כי הנתבעת כלל לא הוכיחה כי חל על עובדיה, בתקופה הרלוונטית, הסכם קיבוצי כלשהו, ועל כן הסייג אינו חל.

7.            בהמשך פסק הדין נקבע כי עומדת לתובע, לכאורה, עילת תביעה אישית. בית הדין ציין כי עילה זו מתבססת על סעיף י"ב לצו ההרחבה בענף השמירה, שנכנס לתוקף ביום 31.12.73, ומטיל על המעסיק חובה להפריש בגין עובדיו תשלומים בשיעור 5% מ"השכר היומי המלא" עבור "פנסיה ותגמולים". תשלומים אלה הועלו לשיעור של 6% מכוח צו ההרחבה בדבר הגדלת התשלומים לפנסיה מקיפה וצו ההרחבה בדבר הגדלת פנסיית יסוד (לפירוט ראו: עע 420/06 ליאוניד קוגן נ' כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני (6.5.07)). ראוי לציין שהנתבעת לא כפרה כלל בחבותה האמורה מכוח צו ההרחבה, ואף לא כפרה בכך שלא עמדה בחובתה זו כלפי התובע. הנתבעת טענה אמנם כי התובע סירב כי יבצעו בגינו הפרשות, אך בקשר לכך קבע בית הדין הארצי כי אף אם צודקת הנתבעת בטענתה זו, אין בכך לכאורה משום טענת הגנה טובה כנגד חבות קוגנטית. בקשר לטענת החברה כי ביצעה את ההפרשות לכל שאר העובדים, או לפחות לכל שאר עובדיה, נאמר כך בסעיף 37 לפסק הדין:

"בשלב זה, ועל אף שמנהלה נשאל על כך במהלך חקירתו הנגדית, לא הוצגו על ידה מסמכים כלשהם המוכיחים טענה זו. לאור זאת, לא די בטענה בעלמא, ושמורה הזכות לחברה להוכיח טענתה זו תוך כדי הדיון בתובענה לגופה".

טענת החברה כי המערער עבד תקופה קצרה יחסית (מעט יותר משנה) ולכן אינו יכול לתבוע בשם קבוצת מעוניינים שעבדה בשבע השנים שטרם להגשת בקשתו, נדחתה בהסתמך על פסק הדין המנחה בענין בן שלמה(ע"ע 454/09 ב.ג. מוקד אבטחה בע"מ נ' בן שלמה (29.3.11)).

8.            השאלה השלישית שבה הכריע בין הדין הארצי היתה שאלת התקיימותו של התנאי הנקוב בסעיף 8(1) לחוק תובענות ייצוגיות, לפיו על התובענה:

 "לעורר שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה".

בהקשר זה נקבע, בהסתמך על שורת הלכות בנושא (ע"א 629/07 וירון נ' תבל אבטחה ניקיון ושירותים (3.1.11); בג"צ 2023/10 גולדברגר נ' בית הדין הארצי לעבודה (14.2.11); ע"ע 246/09 תורג'מן נ' שחר אבטחה ושירותי משרד (17.12.09); עניין בן שלמה) כי עצם העובדה שהסעד הכספי הנתבע לכל תובע אינו זהה, אינו מצדיק את אי אישור התובענה כייצוגית. נקבע כי די בעובדה ששיעורו היחסי של הסעד הנתבע הוא זהה וקבוע לכלל העובדים (6% משכרו היומי של העובד) כמו גם בעובדה שניתן בקלות יחסית לערוך את חישובו של הסעד הכספי האישי לכל אחד מעובדי החברה, כדי להטות את הכף לטובת אישור התובענה כייצוגית.

9.            בית הדין הארצי הוסיף וקבע כי מתקיימים גם התנאים הנקובים בסעיפים 8(2), 8(3) ו- 8(4) לחוק, דהיינו שתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, וקיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב.